אין לאן להתקפל, שולחן מתקפל
בואו נשים דברים על שולחן מתקפל.
קיץ, חם, אנחנו רוצים אוויר, אנחנו רוצים לנשום, אנחנו רוצים קצת ירוק בעיניים, רצוי עם איזו בריכת מים ליד. אבל כשנשלוף את אותו שולחן מתקפל שלנו, נעמיס אותו עם כמה
פירות, ירקות ומשקאות ונצא אל הפארק הקרוב לביתנו, נגלה שאין בו ולו פיסת מקום להניח את אותו שולחן מתקפל, ואפילו לא את עצמינו. משפחות מרובות נמצאות בכל
מקום, כל אחת עם אותו שולחן מתקפל שלה, וכנראה שכולן הבינו
שמים, דשא ועצים, מורידים קצת את הטמפרטורות, ומעלים את הצפיפות. לא לנו ולא לאותו שולחן מתקפל
שלנו, אין לאן להתקפל, הפארקים עמוסים, ופתאום הטמפרטורות מרגישות גבוהות מתמיד.
שולחן מתקפל שמעלה עשן
אותו שולחן מתקפל שלנו לא מעלה עשן, אבל זה נראה שכל
השולחנות של אחרים עושים על האש, מה שקצת מפספס את הקונספט של
טבע, אוויר וקרירות. את השולחן שלהם הם יודעים
לקפל, אבל מטאורולוגיה פשוטה נראה שנשכחה מהם בין אגלי הזיעה. אבל דווקא אלה שמקבלים את ההחלטות לבנות לעצמם נדל"ן על שטחי ציבור
ירוקים ועל פארקים בנויים, נראה שהשולחן שלהם לא מתקפל
וההחלטות נעשות במזגן, כך שלא ברור איך זה שהמרחבים
לשולחנות המתקפלים ולאוויר לנשימה, הולכים ומצטמצמים משנה לשנה, ומפארק לפארק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה